ביאור שטיינזלץ על תענית ט״ז

1 למתבייש מאחרים, שאז בזיונו מרובה. וכיון שרוצים שראשי העדה יראו צער בעצמם, לכך אחרים מניחים להם את האפר. ושואלים: והיכא מנח להו והיכן מניחים להם את האפר? אמר רב יצחק: במקום הנחת תפילין של ראש. וראייה לדבר ממה שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" ישעיהו סא, ג, משמע שנתינת האפר צריכה להיות במקום נתינת הפאר, שכמקובל בידינו הוא כינוי לתפילין.

2 א "רחוב, תיבה, ושקים, אפר, אפר, קבורה, ומוריה" סימן לטעמי ההלכה הבאים. ושואלים לטעמי הדברים שעושים בתענית: למה יוצאין לרחוב? ר' חייא בר אבא אמר: לומר על ידי כך באופן סמלי: זעקנו בצנעא בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ובכך תישמע ותתקבל זעקתנו.

3 ריש לקיש אמר: הסמל שבדבר הוא, שהם כאומרים: גלינו, תהא איפוא גלותינו מכפרת עלינו, ושואלים מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא שגולה מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר שלטעמו של ריש לקיש, כיון שגלות היא זו — די בכך, ולטעמו של ר' חייא בר אבא אף שגלות היא זו, מכל מקום כיון שהיא בצינעה אין די בכך.

4 ולמה מוציאין את התיבה ארון הקודש לרחובה של עיר? אמר ר' יהושע בן לוי, לומר על ידי כך: כלי צנוע היה לנו, שתמיד נמצא בסתר, ונתבזה בעוונינו.

5 ולמה מתכסין בשקים? אמר ר' חייא בר אבא : לומר לך הרי אנו חשובין כבהמה, ששקים אלה עשויים משערה. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה? אמר ר' יהודה בן פזי: כלומר, כאילו אנו אומרים בשם הקדוש ברוך הוא: "עמו אנכי בצרה" תהלים צא, טו. ריש לקיש אמר אותו רעיון מכתוב אחר: "בכל צרתם לו צר" ישעיהו סג, ט וכך כביכול משתפים את הקדוש ברוך הוא שארון הקודש הוא סמל לנוכחותו בצערם של ישראל. ומספרים: אמר ר' זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי מתחילה כאשר הייתי רואה אותם, את החכמים שהם מניחים אפר מקלה על גבי תיבה — מזדעזע לי כוליה גופאי היה מזדעזע כל גופי מחמת התרגשות.

6 ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד? פליגי בה חלקו בכך ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד אחד מהם אמר בטעם הדבר, שהוא כאילו היו אומרים: הרי אנו חשובין לפניך כאפר, וחד ואחד מהם אמר: כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא אפרו של יצחק אבינו, ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לגבי נתינת עפר סתם. שעפר סתם איננו מזכיר את קרבנו של יצחק, ורק מסמל התבטלות.

7 למה יוצאין ביום התענית לבית הקברות? פליגי בה נחלקו בכך ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד אחד מהם אמר, כי דבר זה בא לסמל: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד ואחד מהם אמר, שהולכים לבתי הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין הליכה אצל קברי גוים. שאם הכוונה להראות עצמם כמתים — די בכך, אבל אם רוצים שיבקשו עלינו רחמים — הולכים דווקא לקברי ישראל.

8 כיון שהבאנו דברים אלה שנחלקו בהם ר' לוי בר חמא ור' חנינא מביאים גם נושא אחר שנחלקו בו, מאי מה משמעות הר המוריה, מדוע נקרא כך? פליגי בה חלקו בכך ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד אחד מהם אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל, שהרי היא מקום הסנהדרין, מורי כל ישראל ולכן נקרא "מוריה", מלשון מורה. וחד ואחד מהם אמר: הר שיצא ממנו מורא אימה לגוים, שכן באותו מקום נבחרו ישראל להקדוש ברוך הוא, ו"מוריה" מלשון מורא.

9 ב שנינו במשנה: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אם יש שם זקן — אומר זקן, ואם לאו לא — אומר חכם, ואם לאו — אומר אדם של צורה, אדם העושה רושם בצורתו ובמראהו. ושואלים: כיון שהזקן קודם לחכם לענין זה, אטו וכי זקן דקאמרי שאמרנו בתחילה אף על גב דלאו אף על פי שלא חכם הוא ומעדיפים מלכתחילה כל אדם הזקן בשנים? אמר אביי: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את הדבר: אם יש שם זקן והוא גם חכם — אומר זקן והוא חכם, ואם לאו — שאין שם זקן חכם — אומר חכם גם אם הוא צעיר, ואם לאו, שאין שם חכם — אומר אדם של צורה.

10 ומה הוא אומר: אחינו, לא שק ותענית גורמים לכפרת עוונות והיפוך הדין לטובה, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" יונה ג, י.

11 אגב הזכרת תשובת אנשי נינוה מביאים מה שנאמר בהם: "ויתכסו שקים האדם והבהמה" יונה ג, ח, מאי הוו עבדי מה היו עושים? אסרא אוסרים את הבהמות האמהות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו — אין אנו מרחמים על אלו, ואם אין אנו ראויים לרחמים — בעלי החיים לפחות ראויים לרחמים.

12 נאמר עוד באנשי נינוה: "ויקראו אל אלהים בחזקה" יונה ג, ח, ושואלים: מאי אמור מה אמרו? אלו דברים אמרו שאפשר לקרוא להם "בחזקה"? אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע — מי נדחה מפני מי? ודאי הצדיק מוותר לרשע, ואף אתה ראוי לך שתרחם עלינו.

13 נאמר: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" יונה ג, ח, מאי מה פירוש "ומן החמס אשר בכפיהם"? אמר שמואל: אפילו גזל אדם מריש קורה ובנאו בבירה בבנין — מקעקע שובר, הורס את כל הבירה כולה ומחזיר את המריש לבעליו, אף על פי שמתקנת חכמים אפשר להחזיר רק את תמורתו הכספית, אלא רצו לעשות תשובה שלימה ומעולה, שלא ישאר בידם שום דבר מן הגזל.

14 באותו ענין אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה — לאדם שתופס שמחזיק שרץ מת בידו, שהוא מטמא את הנוגע בו, שאפילו אם הוא טובל בכל מימות שבעולם — לא עלתה לו טבילה, שהרי הטומאה עדיין בידו היא. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה בלבד — מיד עלתה לו טבילה,

15 שנאמר: "ומודה ועזב ירחם" משלי כח, יג, משמע שלא די להיות מודה, אלא צריך לעזוב את חטאו ומיד כשהוא עוזב — הרי הוא מרוחם. ואומר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" איכה ג, מא. כלומר, לא די לשאת את הכפיים בתפילה, אלא צריך גם לשאת את הלב ולחזור בתשובה.

16 ג שנינו במשנה: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהיה לבו שלם בתפילה. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם — אין מורידין לפני התיבה את הגדול בחכמה דווקא, אלא אדם הרגיל בתפילה. איזהו רגיל בענין זה? ר' יהודה אומר: מטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם, ויש לו יגיעה בשדה ותחינתו לגשם תהיה בודאי מתוך כוונה גדולה, וביתו ריקם,

17 ופרקו נאה, ושפל ברך עניו, המשפיל את עצמו, ומרוצה לעם שחביב על הבריות ורצוי להם, ויש לו נעימה שבקי בנגינה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן. מובן שאדם שיש בו כל המעלות הללו איננו מצוי, ומסופר: ויהבו ביה רבנן עינייהו ונתנו החכמים עיניהם כאשר דיברו באדם כגון זה בר' יצחק בר אמי, שבו היו כל התכונות הטובות הללו.

18 היינו זהו "מטופל" ואין לו, היינו זהו "ביתו ריקם"! — ולשם מה החזרה? ומשיבים: אמר רב חסדא: "אין לו" משמעו אכן בענין ממון, אולם "ביתו ריקם" אינו בענין ממון, אלא זהו שביתו ריקם מן העבירה, שאין עבירה הקשורה בביתו. שנינו במשנה כי אחד מן התכונות של היורד לפני התיבה צריכה להיות שיהיה "פרקו נאה", ומסבירים מה פירוש הביטוי, אמר אביי: זה שלא יצא לו עליו שם רע בילדותו. שכאשר הגיע לפרקו, לבגרותו, ולא היה עליו שם רע.

19 ואגב מה שאמרו על שליח הציבור הראוי, מביאים כניגוד על הכתוב "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" ירמיהו יב, ח, מאי מה פירוש "נתנה עלי בקולה"? אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' חמא אמר ר' אלעזר: זה שליח צבור שאינו הגון "כאריה ביער" היורד לפני התיבה, שעליו כביכול אומר הקדוש ברוך הוא שהוא בגדר של "נתנה עלי בקולה" — שקול תפילתו ונעימתו שנוא לפני המקום.

20 א שנינו במשנה: ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ותוהים: הני וכי אלה שש ברכות בלבד הם שמוסיפים, הלא שבע הויין הן! כדתנן כפי ששנינו במשנתנו, על השביעית הוא אומר: "ברוך מרחם על הארץ"! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי מה פירוש "שביעית" — שביעית לארוכה. כלומר, אכן רק שש ברכות הם, אלא שמאריך בשישית ומוסיף עליה ולכך קורא הוא שביעית.

21 וכדתניא וכפי ששנינו בברייתא: ב"גואל ישראל" מאריך, ובחותמה בסיומה הוא אומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך גואל ישראל", והן, הציבור, עונין אחריו "אמן", וחזן שמש בית הכנסת אומר להם: "תקעו בני אהרן תקעו",

22 וחוזר ואומר את כל הברכה השניה ומסיים: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו "אמן", וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו בני אהרן הריעו". וכן בכל ברכה וברכה, הסדר הוא שבאחת אומר "תקעו" ותוקעים ובאחת אומר "הריעו".

23 ומעירים: במה דברים אמורים — בגבולין, שכך עושים בכל מקום חוץ למקדש, אבל במקדש אינו כן, לפי שאין עונין "אמן" במקדש, אלא ברכה ארוכה. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש —

24 שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה" נחמיה ט, ה. יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת, שאומרים "אמן" בלבד — תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהלה" — על כל ברכה תן לו תהלה מיוחדת.

25 ואלא במקדש מהו אומר? בחתימה הוא אומר: "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", והן עונין אחריו במקום "אמן": "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן שמש בית הכנסת אומר להם: "תקעו הכהנים בני אהרון תקעו",

26 וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך ה' אלהי ישראל זוכר הנשכחות", והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו, הכהנים בני אהרן, הריעו וכו'", וכן עשו בכל ברכה וברכה, באחת השמש אומר "תקעו" ובאחת הוא אומר "הריעו", עד שגומר את כולן.

27 ומספרים: וכך הנהיג ר' חלפתא בעירו צפורי, ור' חנניה בן תרדיון בעירו סיכני, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו להם: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח, ובהר הבית.

28 ואית דאמרי ויש שאומרים ראיה, שהברכה הארוכה הראשונה אינה מן המנין, כדתניא כפי ששנינו בברייתא: אומר לפניהן עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ואותן שש היכן אומרן — בין ברכת "גואל" לברכת "רופא חולי" ומאריך בברכת הגאולה, והן עונין אחריו "אמן" על כל ברכה וברכה. וכך היו נוהגין בגבולין שעונים "אמן",

29 אבל במקדש היו אומרים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", ולא היו עונין אחריו "אמן". וכל כך למה — לפי שאין עונין "אמן" במקדש. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש — שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה" — על כל ברכה וברכה תן לו תהלה.

30 תנו רבנן שנו חכמים: על הראשונות הוא אומר "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", והן, הציבור, עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן הכנסת אומר: "תקעו הכהנים תקעו". וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והן תוקעין ומריעין ותוקעין, ועל השניה הוא אומר: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",

31 וחזן הכנסת אומר: "הריעו בני אהרן הריעו". ואומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והם מריעין ותוקעין ומריעין, וכן עושים בכל ברכה וברכה. באחת הוא אומר "תקעו", ובאחת הוא אומר "הריעו", עד שיגמור את הברכות כולן. וכך הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנניה בן תרדיון בסיכני. וכשבא הדבר אצל החכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית.

32 ב שנינו במשנה: ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר פסוקים העוסקים בענין הבצורת והרעב. אמר רב אדא דמן יפו: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה — לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות